פעם היתה ילדה שכולם קראו לה ילדת ההפך. זה שם משונה, נכון ?
בעצם זה לא היה שמה הנכון של הילדה הזאת.
נדמה לי שפעם קראו לה ליה. אבל כולם שכחו את השם האמיתי שלה, וקראו לה ילדת ההפך.
למה קראו לה כך? פשוט, כי על כל דבר היא אמרה תמיד את ההפך.
פעם אחת באה אליה חברה לשחק והביאה איתה בובה יפה וחדשה. כולם אמרו: "איזה יופי של בובה חדשה!" אבל ילדת ההפך אמרה מיד: "זו בכלל לא בובה חדשה. זו בובה ישנה ומכוערת נורא!"
פעם אחרת סיפרה הגננת סיפור מענין: אבל ילדת ההפך אמרה מיד שזהו סיפור משעמם.
ילדת ההפך אמרה, אף על פי שהיתה לה אחות בכורה וזוג אחים תאומים, שהיא בת יחידה, ועל הדודה, שהיא לבדה, אמרה שיש לה משפחה גדולה.
בגן החיות היא אמרה שהפיל רזה והשועל שמן: שהג'ירפה נמוכה והעכבר גבוה. שהדב קטן והשפן גדול.
הכל להפך!
מובן שהיא ידעה שאין זה כך. אבל היא היתה ילדת ההפך ועל כל דבר היא אמרה את ההפך:
על כבד היא אמר קל. על שחור- לבן. על שוקולד אמרה מר. על הסוכר אמרה שהוא מלוח, ועל מלח – מתוק. על אור אמרה חושך ועל נעים אמרה מגעיל. בחורף אמרה שחם, ובקיץ- קר. כשהיה רעש אמרה: איזה שקט! וכשהיה שקט בחדר התאוננה שהרעש כל כך גדול שהיא לא יכולה להרדם.
כשהיתה שבעה אמרה ילדת ההפך שהיא רעבה. כשהיתה שמחה התאוננה שהיא עצובה. על טוב אמרה רע ועל עצמה אמרה שהיא בכלל לא ילדת ההפך.
והנה יום אחד היתה בבית חגיגת יום הולדת לאחיה התאומים. כל הילדים שמחו ואמרו שהחגיגה יפה, ורק ילדת ההפך אמרה שבכלל לא יפה: שלא שמח, אלא עצוב: שלא טוב, אלא רע. שלא יפה, אלא מכוער.
היא לא שרה, לא רקדה, לא שמחה עם כולם, כי הלא היתה ילדת ההפך.
והנה הזמינו את כולם לשבת לשולחן. התישבה גם ילדת ההפך לשולחן. אבל…
כל הילדים קיבלו כיבוד טעים: מיץ פטל מתוק, כריך מרוח בריבה, עוגה, תפוח, סוכריה ושוקולד, ועוד הרבה ממתקים. גם ילדת ההפך קיבלה כיבוד. אבל נחשו: מה היה בצלחת שלה? מה הגישה לה אחותה הגדולה?
בצלחת שלה היה לימון במקום תפוח: על העוגיות היה חרדל במקום ריבה, תרופה במקום סוכריה מתוקה ופרוסת לחם יבשה במקום עוגה. ובספל- תה בלי סוכר במקום מיץ פטל מתוק.
טעמה ילדת ההפך את הכיבוד, הוא היה מאוד לא טעים לה: הלימון היה חמוץ. החרדל היה מר. והתה בלי טעם.
דמעות עלו בעיניה של ילדת ההפך.
"את לא רעבה? את עצובה?" שאלה אמא את ילדת ההפך.
הפעם לא אמרה ילדת ההפך מיד את ההפך. הפעם אמרה את האמת:
"כן, אני לא שמחה. אני עצובה, כי שמו לי בצלחת דברים לא טעימים. הם מרים ולא מתוקים.
הם חמוצים. לכן לא אכלתי כלום ואני רעבה. ובגלל זה אני עצובה." כך אמרה ילדת ההפך – וכל הילדים שמעו. וגם אחותה.
חייכה האחות: מיד לקחה את הצלחת הזאת ונתנה לילדת ההפך צלחת אחרת. היו עוגיות עם ריבה, שוקולד, סוכריה, עוגה ותפוח. גם הביאה לה ספל עם מיץ פטל מתוק. אכלה הילדה בתאבון כל מה שהיה בצלחת. שתתה מן הספל והפעם לא אמרה אפילו מילה אחת של "להפך".
למה? אולי מפני שהפה שלה היה מלא? ואולי היתה גם סיבה אחרת? מה אתם חושבים?