פרד גדול וחמור קטן,
על גב שניהם משא ומטען,
בשביל סלול ורחב עד מאוד
זה לצד זה החלו לצעוד.
"הו כמה כבד", החמור נאנח,
אך בכל זאת המשיך וסח והלך,
נושם ונושף, בקושי נגרר,
עד שהגיעו שניהם אל ההר.
גבוה ההר-
והשביל הסלול הפך לשביל צר ותלול.
ומרגיש החמור שכלים כוחותיו,
עוד רגע קט הוא ייפול מרגליו.
"הו פרד רחום", התחנן החמור,
"אזלו כוחותי, אנא עזור.
הרשה להעביר ברוב רחמיך
מעט מטען ממני – אליך"
"לא בא בחשבון", הפרד אמר,
"שנינו נסחב אותו הדבר.
אני לא מוכן בעניין לותר,
אני לא אסחב גרם אחד יותר".
ובעוד הוא נואם, החמור האומלל
מרוב מאמץ התעלף ונפל.
מהר האדון המטען להסיר,
מגב החמור אותו העביר
אל גבו של הפרד, שחרק שינים,
כי כעת כבד משאו פי שנים.
ואז גם החליט האדון לקשור
אל זנבו של הפרד את החמור,
והפרד עכשיו בשארית כוחותיו
נאלץ גם אותו למשוך ולגרור.
"קיבלתי עונשי", הפרד הירהר,
"כי לו לחמור הייתי עוזר,
לא הייתי סוחב עכשיו ומכאן
חמור מעולף וכפל מטען"
