מה עושים עם רעיון?/קובי ימאדה

יום אחד היה לי רעיון
תהיתי: מאין הוא הופיע פתאום?
מדוע הוא כאן? ומה בכלל עושים עם רעיון?
בהתחלה לא חשבתי עליו הרבה.
כל העניין נראה לי מוזר וחמקמק.
לא ידעתי מה עושים עם זה.
אז, פשוט, התרחקתי ממנו.
העמדתי פנים כאילו הוא בכלל לא שייך לי.
אבל הרעיון הלך בעקבותיי.
חששתי, מה יחשבו עליו אחרים?
מה יאמרו האנשים על הרעיון שלי?
אז שמרתי אותו רק לעצמי.
הסתרתי אותו ונמנעתי מלדבר עליו.
העמדתי פנים כאילו הכל בדיוק כמו שהיה קודם,
לפני שהרעיון הופיע לנגד עיני.
אבל ברעיון שלי היה משהו קסום.
התחלתי לשים לב שבחברתו אני מרגיש
הרבה יותר טוב והרבה יותר מאושר.
הוא רצה שאאכיל אותו.
הוא רצה שאשחק איתו. ויותר מכל הוא רצה תשומת לב.
הוא גדל וגדל. ונהיינו חברים טובים.
הראיתי אותו לאנשים אחרים,
גם כשחששתי ממה שהם יאמרו.
פחדתי שאם האחרים יראו אותו הם יצחקו עליו.
פחדתי שהם יחשבו שהוא טיפשי או מגוחך.
ובאמת, רבים מהם צחקו. הם אמרו שהוא לא שווה.
הם אמרו שהוא מוזר מדי.
אמרו שלהתעסק איתו זה בזבוז זמן
ושאף פעם לא יצא ממנו שום דבר.
בהתחלה די האמנתי להם.
אפילו חשבתי לוותר על הרעיון שלי.
כמעט הסכמתי עם מה שהם אמרו.
אבל אז תפסתי: מה אלה בכלל יודעים?
הרי זה רעיון שלי!
אף אחד לא יודע עליו כמו שאני יודע.
ולדעתי, זה לגמרי בסדר אם הוא שונה,
מוזר או אפילו קצת מטורף.
החלטתי להגן עליו.
האכלתי אותו מזון משובח. עבדתי איתו. שחקתי איתו.
אבל בעיקר הענקתי לו תשומת לב.
הרעיון שלי צמח וצמח
ויחד איתו גדלה גם אהבתי אליו.
בניתי לו בית חדש, עם גג פתוח,
כדי שיוכל להביט למעלה, אל הכוכבים,
מקום שבו יוכל לחלום בבטחה.
אהבתי להימצא בחברת הרעיון שלי.
זה גרם לי להרגיש חי יותר.
כאילו אני יוכל לעשות כל דבר.
זה עודד אותי לחשוב בגדול- ואז בגדול יותר.
הוא שיתף אותי בסודות שלו.
הוא לימד אותי הליכת ידים.
"זה טוב," כך אמר,
"שתהיה לך היכולת לראות את הדברים באופן שונה."
כבר לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדי הרעיון שלי.
ואז, יום אחד, קרה דבר מופלא.
הרעיון שלי השתנה ממש לנגד עיני.
הוא פרש כנפיים והמריא במעוף מרהיב אל השמים.
אני לא יודע איך לתאר את זה,
אבל הרעיון הפך מקיים כאן בלבד לקיים בכל מקום.
הוא כבר לא היה רק חלק ממני-
הוא היה כבר חלק מכל הדברים שבעולם.
ואז הבנתי סוף סוף מה עושים עם רעיון:
משנים את העולם.