סיפורו של אילן /תמר בורנשטיין-לזר

נגה וברק דנו בנושא החיבור שנתן להם המורה בביה"ס כאשר סבתא עברה בסביבה ושאלה: על מה הויכוח הסוער?
המורה נתן לנו לכתוב חיבור על הנושא: "סיפורו של אילן" אמר ברק.
הגידי בעצמך סבתא – אפשר לכתוב חיבור כזה? כאילו יש לעצים סיפורים…
האמת היא, סבתא ענתה: שיש סיפורים לאילנות, אלא שאתם פשוט אינכם יודעים זאת…
היכנסו ילדים, שבו מתחת לאילן שלי ואספר לכם.
רואים אתם את העץ שתחתיו אתם יושבים? היודעים אתם מי נטע אותו? תאמינו או לא – אני נטעתיו. אזכור את היום הזה, כאילו היה יום אתמול, וכאליו לא עברו מאז שישים שנה. באותה שנה הביאו שליחיו של הברון מאוסטרליה עץ פלאים הם אמרו, שעץ זה יעזור להילחם בקדחת. אם יטעו אותו בביצות, ישתה את מי הביצות ותעלם הקדחת. בטו בשבט הביא אבא את השתיל הרך, ואני נטעתיו.
מהרגע שנטעתי אותו, חשתי כלפיו אהבה רבה. שנינו היינו חוגגים את יום הולדתנו. הוא נטע בטו בשבט ואני נולדתי בטו בשבט.
פעם חזרתי הביתה ורציתי לחוג עימו את החג, אך לפתע נעלם ואיננו. פרצתי בבכי מר.
אמי יצאה אל החצר וסיפרה לי, שעדר פרות פרץ לחצר שלנו ורמס את השתיל. אך הלא יאמן קרה, והשתיל קם לתחיה.
יום אחד ראיתיו מוציא ענף ירקרק ועלים אדמדמים. השתיל התגבר וצמח. הוא גבה מיום ליום, עד אשר הפך לעץ עם ענפים ופירות.
תמיד הביא לנו העץ תועלת רבה. כאשר נטענו פרדס, עשינו מענפיו סמוכות. כאשר בנינו את ביתנו – הכנו מענפיו פיגומים. הכנו גם ספסלים עליהם אנו יושבים כעת, ושולחנות קטנים העשויים מענפי אקליפטוס.
גם לי מביא העץ תועלת, אמר ברק. כאשר אני חוזר בימי הקיץ הלוהטים מביה"ס, אני יושב לנוח מתחת לעץ ונהנה מצילו.
ופעם בחורף כשירד גשם שיטפון, הסתתרתי תחת העץ וכמעט שלא נרטבתי, אמרה נגה.
לפתע, הופיע מר עציוני בעל זקן אדום, ולמראהו החווירה סבתא.
שלום גברת, אמר מר עציוני. אני מקווה כי איני מפריע לך, אך את יודעת בודאי, מדוע באתי. המועד הסתים, כפי שקבענו בנינו. אם לא תחזירי את ההלוואה שקיבלת מידי, תמכרי לי את העץ הזה. גזעו עבה , ענפיו מרובים, ואני אוכל לקבל תמורתו כסף רב. תוכלי למכור גם את הספסלים והשולחנות הקטנים ותקבלי תמורתם כסף נוסף.
שמעו הילדים את דבריו של מר עציוני ונבהלו, שהרי סבתא מכרה את העץ לכריתה. ממש לא יאמן!
ביקשה סבתא דחייה נוספת אך מר עציוני דחה כבר פעמיים את פרעון ההלוואה ולא הסכים לדחות זאת פעם נוספת.
אני לא מבין אותך, אמר מר עציוני לסבתא: מדוע את כל כך נלחמת על חייו?
מר עציוני, אני נטעתי אותו, כאשר הייתי ילדה. כמעט בני גיל אחד אנחנו. כל ימי חיי ליווה אותי העץ הזה.
עלינו לעשות משהו, חשבו הילדים. אני יודע, אמר ברק. בואי ניגש אל ראש המועצה ונסביר לו את המצב. סבתא היא ממייסדות המועצה, יש לה זכויות במושבה הזו.
פנו נגה וברק לראש המועצה וטענו כי העניין הוא של חיים ומוות. הכניס אותם ראש המועצה ושאל: על מי מדובר?
ענו הילדים: חייו של האילן!
אדוני בוודאי מכיר את עץ האקליפטוס של סבתא. בטח, ענה ראש המועצה: מי לא מכיר את העץ הזה? כל איש חשוב, שהיה בא לבקר במושבה, היה נח בצילו. אני לא אתן לאף אחד לכרות את העץ! כאילו אנו כורתים את "ההיסטוריה של היישוב". זה העץ הראשון שנטע במושבה. אפילו סבי וסבתי נחו בצילו, ואני בילדותי שיחקתי בין ענפיו. כל ילד ביישוב ודאי טיפס עליו. אנו נעניק לך הלוואה, אמר ראש המועצה, וכאשר ירווח לך, תחזירי למועצה את הכסף.
נכרת בליבי… הרי זה ממש חלום! והילדים הבינו, כי עץ האילן הזה, הוא לא סתם עץ אלא הוא באמת מיוחד במינו.