לילי בן-שושן רצתה חית מחמד.
לא חשוב איזה מין חית מחמד.
כלב, חתול, אוגר, אפילו חזיר.
לכן, ליום הולדתה השישי, הוריה של לילי קנו לה…
סלע-מחמד.
זה לא בדיוק מה שלילי ראתה בדימיונה, אבל השתדלה לחשוב חיובי.
אחרי הכל, הסלע ידע להקשיב ממש טוב.
הוא גם היה שקט ונוח לאילוף.
והוא היה היפו- אלרגני מה שהתאים מאוד לסבתא שרה, שהיא אלרגית כמעט לכל דבר.
אבל כמו שקורה עם כל חית מחמד, היו גם בעיות.
לא היה כיף לצאת יחד לטיול.
ממש-ממש לא כיף.
היה מעצבן שאף פעם אין לו תיאבון.
והוא לא ממש עזר לה לחמוק מנזיפות בבית הספר.
"מה אמרת שאכל לך את שיעורי הבית?" שאלה המורה של לילי.
אבל עד מהרה הפכו לילי והסלע לחברים הכי טובים.
הם שיחקו במשחקים ודמינו יחד שהם גיבורי על.
הם קראו יחד ספרים.
הם אפילו יצאו לשחות!
יום אחד שאלה אותה שכנה, שטיילה עם הכלב שלה, "איך קוראים לחית המחמד שלך?"
"רוקי," אמרה לילי בגאווה.
"בחרנו את השם יחד!"
לילי אהבה את חית המחמד שלה כל כך כל כך. אבל היה לה נורא חבל שהוא לא אוהב אותה בחזרה.
לילי לטפה את הסלע שלה ונאנחה.
באותו לילה, כשהלכה לישון, נתנה לילי לסלע שלה נשיקת לילה טוב ושקעה בשנה עמוקה.
אבל רוקי דווקא לא הצליח להירדם….
פפצצחחחחח!
הוא ידע שלילי צריכה חיבוק.
חיבוק גדול!
הדינוזאור המתין בסבלנות עד שלילי תתעורר.
כשהתעוררה לילי בבוקר ראתה לצד מיטתה דינוזאור מתוק.
לילי הציגה את הדינוזאור להוריה.
דינוזאור לא היה מה שההורים של לילי ראו
בדמיונם, אבל הם השתדלו לחשוב חיובי.
אחרי הכול, רוקי היה אדיר בלהקשיב, די מוצלח במחבואים, ונוח לאילוף.
טוב, לא ממש…
